רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי
אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי,
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא
וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. (דברים לב, לט)
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה – רק מי שיכול להחיות, רשאי להמית.
אמר לו הקב"ה
למשה:" משה, בן מי אתה ?" אמר לו: "בן עמרם".
"ועמרם בן מי הוא?"
אמר לו : " בן קהת"....
אמר לו הקב"ה:
"נשאר מהם שום אדם חי ? "אמר לו: "כולם מתו".
אמר לו הקב"ה:"ואתה
רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא
רצית וקנסת עליו מיתה, ואני - גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי "עבדי משה
בכל ביתי נאמן" - ואיך אמות?...
אמר לו:" כלום אתה גדול
מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו:"אברהם - יצא ממנו ישמעאל
שיאבדו בניו את בניך".
אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: "יצחק -
ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך".
אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?!".
אמר לו משה:"ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל
מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: " ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?
כלום אתה יכול להחיות כמוני?"
(מתוך
המדרש "פטירת משה", "בית המדרש" מובא בעיונים חדשים לספר שמות
לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)
אדם ובהמה תושיע ה'
יהודה
פינצ'ובר
(בכתיבתי
נעזרתי במה שכתבו ח"צ אנוך, י' זקוביץ, י' לייבוביץ, א' סימון ול' פרנקל.)
ספר
יונה, שאנו קוראים בו ביום הכיפורים בתפילת מנחה, מרגש שנה בשנה את הקורא בו, על
אף שהסיפור איננו כלל ריאליסטי, והוא לכאורה נאיבי במידה רבה.
מהו
סודו של הספר הקטן והחידתי הזה? נדמה לי שהפתרון טמון במהלך דו-כיווני. מצד אחד יש
תהליך של שבירת מוסכמות המתרחש כבדרך אגב לאורכו של הספר, תוך שלילה מוחלטת של הגישה
הריגורוזית והעקבית, זו היודעת תמיד כיצד ראוי לנהוג. בד בבד ניתנת תשובה סתומה אך
מלאת אתגר לבעיה התיאולוגית שעומדת במרכזו של הספר: מהי דרך הנהגתו של ה' את
העולם.
נראה
תחילה דעות
קדומות המנותצות לאורך הספר.
1. כולנו
יודעים כי נביא הוא ירא אלוהים. יונה, הנו נביא-אך ללא חזון, הוא אמיץ-אך בורח
מפני ה' ומפני דברו, ובניגוד לאברהם לפני הפיכת סדום, הוא אינו מנסה לשנות את רוע
הגזירה. יונה המתגלה כנרגן, מרחם על הקיקיון ועל עצמו אך לא על שאר בני האדם. יתר
על כן, יונה רוצה בקיום הגזרה שפירושה אובדן נינווה שהיא "עיר גדולה לאלוהים" (יונה ג, ג).
2. מלחים
מוכרים לנו כאנשי שוליים מחוספסים ללא מודעות מוסרית. והנה דווקא המלחים מסרבים
להציל את נפשם בנפש יונה. הם מתייחסים ליונה בעדינות למרות הסכנה שהביא עליהם,
חותרים ליבשה כדי להצילו, וחסים בתפילתם על נפש האיש החוטא. זהו ניגוד משווע
לשתיקתו של יונה לנוכח גזר דינה של נינווה, והתעקשותו שהדין יבוצע.
3. אנו
נוטים לשלול מגויים (המיוצגים בספר בדמות המלחים) את היכולת להגיע למודעות דתית
טהורה. והנה, אחרי שהמלחים זעקו איש לאלוהיו וניסו כל פתרון שהוא, הם נושאים את
התפילה הזכה: "אנה ה', אל נא נאבדה בנפש האיש הזה, ואל תיתן עלינו, דם נקי,
כי אתה ה', כאשר חפצת עשית" (יונה
א, יד). ולבסוף נאמר "וייראו האנשים יראה גדולה את ה', ויזבחו
זבח לה', ויידרו נדרים" (יונה
א, טז).
4. נגועים
אנו בדעה כי האדם אינו ניתן לשינוי, וברור לנו שאנשי חמס ורשע, כגויי נינווה, אינם
בני תקנה. והנה מסתבר כי "האמינו אנשי נינווה באלוהים" (יונה ג, ה), וכי הם
שבו "איש מדרכו הרעה, ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג, ח). כלומר, הספר מלמדנו כי יש
תקנה לכל אדם. אגב, זו עדות יוצאת מהכלל על אמונה של אנשים בה', אותה אנו מוצאים
במקרא רק אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו), ואצל בני ישראל אחרי נס
קריאת ים סוף "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).
5. נפוצה
גם הדעה כי בהמות אינן גורם משמעותי כשמדובר בדיני נפשות. והנה מסופר כי בתהליך
התשובה משתתפות גם הבהמות. יתר על כן, בנימוק הכרעת הדין של ה' מופיעים האדם
והבהמה כשקולים זה לזה "ואני לא אחוס, על נינווה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה
משתים-עשרה רבו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה"
(יונה ד, יא).
6. ספר
יונה מראה, שגבורת ה', הבאה לידי ביטוי בשליטתו בתבל (בים, בדג הגדול, בקיקיון, בתולעת
וברוח), אינה סותרת את חסדו. ה' "ניחם על הרעה" (יונה ג, י; ד, ב) ומשנה
את כוונתו המוצהרת, וכך אנו לומדים כי חסד אינו חולשה.
מחבר
הספר דוחה את השקפת
העולם (שמייצג אותה יונה) הדורשת סדר חיים מוצק ומבוסס. זו תפיסה מוּכּרת, הנותנת
תשובה פסוקה ויחידה וללא לבטים לכל בעיה, מכיוון שהיא מתיימרת לדעת את
המתרחש מאחורי הפרגוד. יונה מנמק את דרכו "אנה ה', הלא זה דברי עד היותי על
אדמתי, על כן קידמתי לברוח תרשישה. כי ידעתי, כי אתה אל חנון ורחום, ארך
אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה" (יונה יד, ב). נדמה כי עקשנותו של יונה נמשכת עד הסוף. יונה שותק
(שוב) לנוכח תשובת ה' אליו. שמא מפני שהוא אינו מקבל אותה?
יש
גם בספר יונה שלילה מוחלטת של הכלל "ייקוב הדין את ההר". יונה, נביא
ה', יודע שה' מוחל וסולח, ולמרות זאת הוא סובר כי מחילה נוגדת את הצדק שהרי "אין רחמים
בדין", ולכן מן הדין ש"הנפש החוטאת היא תמות" (יח' יח, ד). סיפור
הקיקיון מעמיד את השקפתו זו של יונה באור אירוני, שהרי הוא עצמו חס על הקיקיון
וכועס עד מוות על אובדנו.
אך
נדמה לי כי הלקח העיקרי שהספר נושא עמו מצוי בפסוקים מספר ישעיהו "כי לא
מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים, מארץ, כן גבהו דרכי
מדרכיכם, ומחשבותיי ממחשבותיכם" (יש' נה, ח).
ספר
יונה מלמד זכות על הנהגתו של ה' את עולמו שברא אותו כך ש "לא תדע
את מעשה האלוהים, אשר יעשה את הכל" (קה' יא, ה). ואכן, תשובתו האולטימטיבית של ה' ליונה היא:
"אתה חסת על הקיקיון, אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבין לילה היה, ובין לילה
אבד. ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, אשר
לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה" (יונה ד, יא). המדרש מיטיב לצייר את
שהתרחש:
"זימן
הקב"ה תולעת והכה את הקיקיון ויבש ומת, וזבובים ויתושין שרויין עליו ומצערים
אותו מכל צדדים, עד שביקש נפשו למות. באותה שעה זלגו עיניו דמעות כמטר לפני
הקב"ה, ואמר לו: יונה, מפני מה אתה בוכה? יש לך צער על זה שלא גידלתו ולא
הכנסת בתוכו זבל, ולא השקית בו מים? לילה אחד חיה ולילה אחד יבש? כך חסת עליו, ואני
לא אחוס על נינוה העיר הגדולה? באותה שעה נפל על פניו ואמר: הנהג עולמך במידת
הרחמים, דכתיב: 'לה' אלוהינו הרחמים והסליחות' (דנ' ט, ט)" (ילקו"ש, תקנא)
בתשובתו
של ה' לא נאמר כי הוא ניחם על הרעה בגלל שנמצאו בה עשרה צדיקים, ולא בגלל התשובה
שעשו תושבי העיר, ואפילו לא מפני שה' עמל וגידל את העיר הגדולה. ה' אומר כי ניחם
על הרעה מכיוון שהוא חס על כל אדם ובהמה, שהרי הוא נקרא "אל
חנון ורחום" (יונה ד, ב).
את משמעותם של תארים אלה של הקב"ה, מסביר הרמב"ם בהלכות דעות:
"ומצווין
אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו' (דב' כח, ט). כך לימדו
בפירוש מצווה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא
רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו
קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב-חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור
וחזק, וכיוצא בהן. להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן
ולהידמות כפי כוחו".
זהו
האתגר שמציב לנו ספר יונה.
יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות
שלום"
פעם אחת אמר רבינו משל.
אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע
איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה
בוודאי ידע הדרך הנכונה. כיוון שפגעו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי, היכן הדרך
הנכונה? זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אחי, אף אני איני יודע, שאני תועה כאן כבר
ימים הרבה, אלא אומר לך, בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש
דרך חדשה.
כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם,
שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.
(דרכי חיים, מובא ב"ימים
נוראים", ש"י עגנון)
שלוש עשרה מידות הן מתכון לעשייה, לא לאמירה בלבד
'ויעבר ה' על פניו ויקרא' -
אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא
כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני
כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר
שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות
שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד) 'הנה אנכי
כרת ברית'.
(בבלי ראש השנה יז ע" ב)
אין כל תקפות מאגית בפנייה אל מידת
הרחמים של השם יתברך, אלא ככל הבטחה הניתנת בתורה, אין משמעות י"ג מידות אלא תביעה
המוצגת לאדם כדי שיהא ראוי להבטחה זו.
בעניין הנוהג באיזכור 'י"ג
מידות" ב'סליחות' וגם בתפילות רוב ימות השנה ב'נפילת אפיים', אומר ה'אלשיך' (רבי משה בן חיים, תלמידו של רבי יוסף
קארו, המאה ה-16):
'יאמרו לפני כסדר הזה' לא
נאמר, אלא 'יעשו לפני כסדר הזה', שלא באמריה תלוי הדבר כי אם בעשייה.
משמעות מאמרם של רבי יוחנן ורבי יהודה היא, שכאשר עושה האדם מידות עצמו
כמידותיו של הקב"ה, כהמלצת חז"ל - מה הוא נקרא רחום וחנון, אף אתה היה
רחום וחנון, מה הוא נקרא ארך אפיים ורב חסד, אף אתה היה ארך אפיים ורב חסד, רק אז
נמחלין עוונותיו.
אותה ברית כרותה ל'י"ג מידות'
איננה בבחינת מתכון למחילת עוונות, אלא היא פרוגרמת התנהגות המוצגת לאדם, ומי
שיודע פרק ברמב"ם, מכיר את תורת 'שלילת התארים' לפיה שום תואר איננו חל לגבי
ה', ותארים אלו מצביעים על חובת האדם לנהוג כך, וההתנהגות לפיהן היא-היא
התשובה והיא גם הכפרה.
...'אנו רואים הרבה פעמים בעוונותינו,
שאנו מעוטפים בטלית ואומרים י"ג מידות ואין אנו נענים; אבל הכוונה היא, כל
זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם ולחנֵן דלים, ולהאריך
אפיים ולעשות חסד אלה עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל: 'כל המעביר על
מדיותיו מוחלים לו כל עוונותיו', אז הם (ישראל) מובטחים שאינם חוזרים ריקם; אבל אם
הם אכזרים ועושי-רשעה, כל שכן בהזכרת שלוש-עשרה מידות הם נתפסים' (ספרי יראים); כלומר לא זו בלבד
ש'י"ג מידות' איננו אמצעי מאגי לכפרת עוונות, אלא הזכרת מידות הקב"ה
שאין האדם משתדל לקיימן היא המזכירה את עוונותיו, ולא זו בלבד שאין נעשית לאדם תקנה,
אלא נהפוך הוא והיא נעשית לו תקלה.
(י.ליבוביץ: שיחות
על חגי ישראל ומועדיו עמ' 184-185)
פיוס הוא תהליך מורכב ואיננו מתחשב ב"מי צודק"
לרב היה סכסוך עם
שוחט אחד. לא בא לפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו.
פגש אותו רב הונא,
שאל אותו: להיכן הולך מר? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר לו: אבא הולך להרוג אדם.
הלך ועמד לפניו, היה יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו.
אמר לו: אבא, אתה?
אין לי דבר אתך!
באותו זמן היה
מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו ומת.
(יומא פז, ע"א
– בתרגום)
רב היה לו סכסוך
עם שוחט אחד. לא נאמר כאן מי צודק ומי אשם – אבל המפרשים מצדיקים את רב פה
אחד. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב אפוא שמחובתו לעורר
בעצמו את בקשת הסליחה, ולכן החליט להופיע לפני מי שפגע בו. שימו לב, החובה מתהפכת:
בקשת הסליחה מטרידה את הנפגע ולא את הפוגע. כאן מתהלך הנפגע לפני הפוגע כדי לתת לו
הזדמנות לבקש מחילה. רב מטריח את עצמו כדי לייסר את מצפון השוחט. המשימה אינה קלה!
תלמידו, הפוגש
אותו בדרכו, מבין את חומרת העניין. הוא שואל: לאן פני רב מועדות? עונה לו רב:
לפייס את פלוני. ורב הונא משיב, בלי אשליות: אבא (שם החיבה של רב) הולך להרוג אדם.
רב הונא משוכנע שהשוחט לא יתרגש ממעשהו של רב, ולכן יוחמר חטאו. רגישותו היתרה של
הנפגע תגרום למותו של הפוגע... משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן. אבל רב מתעלם
מאזהרת תלמידו. הוא מוצא את השוחט שקוע בעבודתו, יושב ומבקע ראש של בהמה. ובכל זאת
הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: לך, אבא, אין לי דבר
אתך.
הביטוי מדויק
להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים של המצב: האנושות משתרעת על פני רמות שונות, היא
מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה; בני האדם אינם יוצרים
עדיין אנושות אחת. השוחט נצמד לגמרי לרמת עצמו, הוא ממשיך לבקע את הראש שממנו
נשמטת העצם הממיתה אותו. הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני
האדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים
שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו
של האחר.
(מתוך: ע.לוינס: תשע קריאות תלמודיות בתרגום הרב דניאל אפשטיין, עמ' 20-21)